Photo

ישראל מתפקדת היטב על פי מדדים בין-לאומיים רבים: ביניהם תל"ג, חדשנות טכנולוגית, תוחלת חיים ואפילו רמות אושר. אולם, למרות שקיימים הסברים משכנעים לכך, ישראל נמצאת הרחק מאחור בכל הקשור ל"לכידות החברתית". במחקר השוואתי מקיף בנושא זה, שהתפרסם בשנת 2013 בחסות קרן ברטלסמן ונערך בקרב 34 מדינות החברות באיחוד האירופי ובארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי O.E.C.D, דורגה ישראל במקום ה 28 במדד הכללי ובמקום ה – 33 ביחס לרב גוניות. ממצאים אלה קיבלו גיבוי במחקר שבחן את היחסים בין 8.5 מיליון אזרחי ישראל שפורסם לאחרונה על-ידי מרכז המחקר PEW

כפי שישראל נזקקת ל"כיפת ברזל" להגנה על כלל אזרחיה מפני איומים מבחוץ, כך היא זקוקה להגנה משוכללת של "כיפה אזרחית", כדי לשמור על הקשרים החברתיים השבריריים המחברים בין כלל אזרחיות ואזרחי המדינה.

לשמחת רבים, החליט נשיא המדינה ראובן ריבלין להתמודד עם סוגיה זו. הנשיא ניסח את משל "ארבעת השבטים", שבו התייחס לארבעת זרמי החינוך הנפרדים הקיימים במדינת ישראל: יהודי-חילוני, יהודי-דתי, חרדי-עצמאי וערבי-פלסטיני. בשל העובדה שמציאות זו מוכרת היטב לכולנו, המשל נקלט היטב והיכה גלים.

בהשפעת הנשיא, מושג "הלכידות החברתית" הולך ומשתרש בשיח הציבורי. על רקע זה הגיעה העת לקיים דיון מעמיק על משמעות המושג, התנאים המעודדים את טיפוחו והעקרונות המרכזיים לקידומו.

כיהודי ישראלי אני חש שנפלה בידי הזכות לחיות בבית הלאומי של העם היהודי. בדיוק מסיבה זו אני מאמין שישראל יכולה וחייבת להיות הוגנת יותר לכלל אזרחיה ולהשקיע כל מאמץ כדי להגיע לפשרה סבירה עם הסביבה. מובן לי כי לא כולם שותפים לתפיסת עולם זו. איני טוען להיות צופה אובייקטיבי של החברה הישראלית, אם קיים כזה. יחד עם זאת, אני שואף להיות הוגן. ברוח זו תקוותי היא לתרום לשיח המתעורר.

בספרי  "מקום לכולנו – לכידות חברתית ועתיד ישראל"  העומד לראות אור בקרוב, מוצעת ההגדרה הבאה למושג "לכידות חברתית":"מאפייני היחסים בין כלל אזרחי ואזרחיות של מדינה כלשהי, המייצרים את הסיכויים הטובים ביותר לעתיד משותף מוצלח עבור כלל האזרחים ועבור קהילות של בעלי עניין." הגדרה זו משלבת ארבעה כללים:

שימוש תקין במושג "לכידות חברתית" צריך להתייחס ליחסים בין כל אזרחי מדינה כלשהי. בשיח הציבורי הישראלי, המונח "לכידות חברתית" לעתים קרובות מתייחס לתיאור מערכת היחסים בקרב הרוב היהודי, המהווה 80 אחוז מכלל אזרחי המדינה, תוך התעלמות מהמיעוט הערבי-פלסטיני, המהווה 20 אחוז.

בתקופתנו, אזרחות במדינה מתפקדת היא בעלת חשיבות עצומה. כל המטיל ספק בערך האזרחות די שיקשיב לאותם חסרי אזרחות. אך בין "להיות אזרח" לבין "להרגיש אזרח" פעורה תהום, והגישור עליה מצריך הבהרה של הקשר ההדוק שבין "לכידות חברתית" לבין "אזרחות משותפת". כלומר, לכידות חברתית איתנה היא המטרה, בעוד שאזרחות משותפת משמעותית היא בגדר האמצעי.

על העוסקים בלכידות החברתית להתחשב בקיומן של קהילות נוספות בעלות עניין, שחבריהן אינם בעצמם אזרחי אותה מדינה. במקרה של ישראל, יהודים שאינם ישראלים ופלסטינים שאינם ישראלים מהווים את שתי הקהילות העיקריות בעלות העניין. לא ניתן להעלות על הדעת מצב בו רמת הלכידות בחברה הישראלית תהיה בלתי תלויה בתחושות ובגורל של קהילות אלה. גם בתרחיש המועדף של פתרון "שתי מדינות לשני עמים", היחסים עם הקהילות בעלות העניין, שחבריהן אינם אזרחים, תמיד ישפיעו על רמת הלכידות החברתית בישראל.

ניתן לדמיין רצף שבו מתקיימות רמות תקינות של לכידות חברתית, כאלו הממוקמות בין שני קטבים מסוכנים: בקצה האחד מצוייה ההתפוררות, הנובעת מירידה ברמת הלכידות החברתית אל מתחת למינימום ההכרחי (לדוגמא: סוריה); ואילו בקצה האחר ממוקמת העריצות, שמאופיינת ברמת לכידות  חברתית גבוהה מידי (לדוגמא: צפון קוריאה). בעברית, השורש המשותף למושגים "לכידות" ו"לכודים" ממחיש את  הסכנה שבהשקעת מאמצים לא מידתיים בהעלאת רמת הלכידות החברתית, העלולים להביא לכפייה חברתית. שימור רמות סבירות של לכידות חברתית הוא בחזקת משימה אינסופית ולא יעד.

תנאים:

ניתן להצביע על חמישה תנאים העשויים לעודד טיפוח של רמות איתנות של לכידות חברתית, המושתתות על אזרחות משותפת.

תרבות דמוקרטית "בוגרת".  יש המאמינים שהדמוקרטיה הישראלית מצויה בהתדרדרות  בלתי נמנעת מפסגה היסטורית, המתבטאת במתח בין קבוצתי הולך וגובר. למרות שאיני מקבל דיעה זו, מקובלת עליי הטענה כי הדמוקרטיה והחברה הישראלית מצויות במשבר ובסכנה גדולה של התפוררות בהשפעת כוחות שבטיים. כבר בתחילת דרכה, ישראל הקימה מוסדות דמוקרטיים מרשימים, אולם מסיבות היסטוריות היא מעולם לא התאפיינה בתרבות דמוקרטית בוגרת. למעשה, ניתן לתאר את ישראל כמעין דמוקרטיה המצויה ב"גיל ההתבגרות". בדומה למתבגרים, כך גם דמוקרטיות המצויות בשלב התפתחותי זה – מתקשות להבחין בניואנסים, מצדדות ונמנעות מפשרות, בוחנות גבולות וממעטות להתנצל. אכן, העשורים הראשונים של המדינה אופיינו בהרמוניה רבה יותר באופן יחסי לתקופתנו, אולם הדבר נבע בעיקר מהשליטה ההגמונית של שבט אחד ומהיות האחרים שקועים בשיקום קהילותיהם ההרוסות. באותה תקופה, השבטים הישראליים היו קטנים יותר, מופנמים, נפרדים ומבודדים. כתוצאה מכך, עוצמת החיכוך בין הקבוצות הייתה מוגבלת. לעומת זאת, לשמחתי, בשנת 2016, 8.5  מיליון ישראלים שואפים להיות אזרחים סוג א' ולתפוס את מקומם סביב מדורת השבט המיתולוגית. כתוצאה מכך רחבת המדורה הולכת והופכת תחרותית ורוחשת, והצפיפות בה חסרת תקדים, שעה שהשבטים הישראלים מתנגשים זה בזה כפי שלא היה מעולם. יש לראות בכך שלב חיובי אך גם הרה גורל במסעה של הדמוקרטיה הישראלית. החברה הישראלית מצויה בצומת גורלי בין ההתפוררות השבטית לבין ההכלה האזרחית, מבלי שיש בידיה כלים היסטוריים, חינוכיים, חברתיים ופסיכולוגיים להתמודדות זו.

גבולות מוסכמים הם מהמאפיינים המגדירים את המדינה המודרנית. אכן, קיימים סכסוכי גבול בין מדינות רבות, שהשפעתם מעטה, אם בכלל, על רמת הלכידות החברתית. אולם במקרה של ישראל, מחלוקת זו בנושא הגבולות משפיעה באופן ישיר על מידת הלכידות החברתית בין האזרחים הישראלים לבין עצמם ובינם לבין הקהילות העיקריות בעלות העניין.

שגשוג כלכלי לצד צמצום הפערים. ממצאי מחקר ברטלסמן מצביעים על כך שלצד שגשוג כלכלי, העמקת אי שוויון כלכלי פוגעת בלכידות חברתית. לפי מדד אי השוויון של מדינות ה-O.E.C.D לשנת 2015, ישראל מוקמה במקום הרביעי מהתחתית, אחרי ארה"ב, טורקיה ומקסיקו. החפיפה בין הפערים החברתיים-כלכליים לבין החלוקה השבטית מגבירה את המתח החברתי.

אמון במדינה. רמות האמון של אזרחים במדינה מושפעות באופן ישיר מתחושות אפליה ושחיתות. בנוסף להרחבת הפערים החברתיים-כלכליים, הקיפוח שוחק את רמת האמון בין קבוצות של אזרחים ובינן לבין המדינה ומערער את תחושת השייכות האזרחית. כמו כן, האפליה והשחיתות  מכרסמות בערך המוסרי והפרגמטי של האזרחות המשותפת הפורמלית.

אמון באחר ושייכות אזרחית. בנאומו של נשיא המדינה ראובן ריבלין, שנישא בכנס הרצליה ה-15 ב-7 ביוני 2015 וצוטט לרוב, נאמר: "ילד מבית אל, ילד מרהט, ילדה מהרצליה וילדה מבית"ר עילית, לא רק שהם לא נפגשים – אלא הם גם מתחנכים לתפיסה שונה בתכלית לגבי ערכי היסוד ואופייה הרצוי של מדינת ישראל."  לאחר שנים רבות של שיחות עם ישראלים מכל הרקעים, מוכרות לי היטב רמות ההיכרות הנמוכות ביניהם לצד רמות פחד גבוהות בין כלל הקבוצות. עד כמה שהדבר אירוני, טרם פגשתי בישראלי שחש שהוא מהווה איום עבור ישראלים "אחרים"; ועדין, כולם מרגישים מאוימים.

עשרים שנה לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, כאשר עדיין שוררת אווירה ציבורית ופוליטית דומה לצד חיכוך שבטי חסר תקדים, אין להמעיט בסכנה. אולם, בהתחשב במסלול ההתפתחות ההיסטורי של החברה הישראלית, אין גם מקום לדכדוך. המשבר הנוכחי מצביע על הקושי המלווה באופן טבעי את ההתקדמות שהושגה במסע המפרך של הדמוקרטיה הישראלית לקראת לכידות חברתית איתנה יותר, ולא על הידרדרות סופנית.

עקרונות לקידום לכידות חברתית

התייחסות ראויה לאזרחות.  יצירת האזרחות הישראלית כזהות פוליטית חדשה הייתה אחד ההישגים העיקריים של הציונות. אולם 68 שנים מאוחר יותר, הבלבול שולט בכל הרמות ביחס לשאלה מיהו למעשה ישראלי. לעתים קרובות נעשה שימוש במילה "ישראלי" כמילה נרדפת ל"יהודי". במציאות זו אין זה מפתיע שערבים-פלסטינים-ישראלים רבים חשים עצמם מודרים. באותו אופן, נשמעות אמירות כגון: "ישראלים ורוסים" או "ישראלים ואתיופים", כאשר הכוונה היא ל"ותיקים ולעולים".  אולם, בעוד שהאזרחות הישראלית – כמו אזרחות בכלל המדינות – עדיין לא מימשה את הבטחותיה כלפי ישראלים רבים, היא  בכל זאת הבסיס המשותף היחיד שעליו ניתן להיבנות.

בדיוק בשל הגדרתה של ישראל כבית הלאומי לעם היהודי, עלינו לפעול ללא לאות וברגישות למען קידום שייכות סמלית מלאה לכל הישראלים (ב"סמלי"  כוונתי להיבטים מופשטים של שייכות כגון: כבוד, מעמד, הכרה והוקרה, לצד היבטים "חומריים" של שייכות, כגון: תשתיות, דיור או רמפות לכיסאות גלגלים). למרות הספקנות המובנת של ערבים-פלסטינים-ישראלים רבים,  ניתן לספק תחושת שייכות סמלית עמוקה יותר לכל ישראלי. אולם הדבר מצריך, לצד שוויון הזדמנויות חומריות, גם פיתוח של תרבות דמוקרטית בוגרת, שיהיה בה כדי לכבד את הרב-גוניות ולהכיל את אי ההסכמות.

הכרה בזהויות משותפות והזיקות ביניהן. במציאות, לכולנו אין ספור זהויות ואף ישראלי אינו שייך לשבט אחד. אולם למורכבות ברוכה זו נטייה להיעלם מן העין בסביבה שבטית-תחרותית המאופיינת בראיה בינארית נוקשה: ימין ושמאל, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים.  כדי  להתגבר על נטיות אלה, עלינו לעודד זיהוי של זהויות, ערכים ואינטרסים משותפים, באמצעות שפה אזרחית מוסכמת. בה בעת, יש להימנע מכל איום על זהויות ייחודיות – שכן, לכידות חברתית משמעותית לעולם לא תבשיל בכור-היתוך.

כוחה של השותפות. לכידות חברתית מצריכה שותפות בין המגזרים השונים – ממשל, חברה אזרחית, ובמקרים מסוימים גם המגזר העסקי – לבין ארבעת השבטים. בחברות המתאפיינות ברמת לכידות חברתית איתנה במיוחד נמצא שיתוף פעולה הדוק בין ממשל לחברה אזרחית. בשל התפקיד המכריע של שותפות זו בהתרחבות ובקיום לטווח ארוך של מיזמים  לטיפוח הלכידות החברתית, יש להעניק להם עדיפות גבוהה. בכוחה של החברה האזרחית ליזום ולהוביל שותפויות חדשניות, ליצירת אמון ושיתוף פעולה בין קהילות מרוחקות ומנוכרות במיוחד. לדוגמא, שיעור האבטלה הגבוה הוא אתגר משותף לקהילות ערביות-פלסטיניות, חרדיות ואתיופיות. למצב זה גורמים וחסמים משותפים רבים, ששיתוף פעולה בהתמודדות איתם הוא גם יעיל ומועיל יותר וגם כשלעצמו מגביר את הלכידות החברתית.

מיצוי מלא של הצלחות. כל מיזם שהוכיח עצמו כיעיל ראוי להרחבה. לעתים קרובות מדי, מיזמים מוצלחים בתחומי החינוך והתעסוקה נגדעו בטרם עת. אם לצטט אמרה ידועה: "רבים הם הדברים הטובים שלעולם אינם מתממשים, משום שהאנשים שעושים אותם מרימים ידיים מהר מדי". החברה הישראלית זקוקה היום למאמץ לאומי לבניית "כיפה אזרחית", אולם לצורך כך  רמת המימון הממשלתי היא בלתי הולמת בעליל. בהתחשב בכוחות השבטיים השולטים בפוליטיקה הישראלית, חיוני לגבש תמיכה רחבה להשגת רמת תקצוב הנדרשת מהמדינה. בשל היות החברה האזרחית חופשית באופן יחסי מהלחצים השבטיים המופעלים על נבחרי הציבור, היא יכולה למלא תפקיד חשוב בבניית התמיכה הציבורית הרחבה להשגת התקציבים הדרושים מהמדינה.

לסיכום

תשומת הלב הגוברת של בעלי עניין משמעותיים בחברה האזרחית לסוגיית הלכידות החברתית היא בבחינת התפתחות ברוכה. אך הדבר אינו יכול לשחרר את ממשלות ישראל מהאחריות כבדת המשקל לקידומה. אכן, המסע לקראת דמוקרטיה ישראלית בוגרת יותר המתאפיינת ברמות איתנות של לכידות חברתית, יכול להיות מונע רק באמצעות הגברת מעורבותם של אזרחים ובעלי עניין אשר ייקחו על עצמם אחריות רבה יותר. לחברה האזרחית תפקיד מרכזי בהובלת תהליך היסטורי זה.

בהתחשב בהיסטוריה הבלתי רגילה של ישראל, אני מלא  ביטחון שאם ישראלים, וכל מי שאכפת לו מעתיד ישראל, יפעלו יחד לקידום לכידות חברתית, באותה מידה של התמדה ויצירתיות שבה הדורות הקודמים עשו למען הקמת המדינה, התוצאות תהיינה מרשימות ביותר.

כתבתו של מייק פרשקר - מייסד מכון מרחבים, הוגה מיזם כולאננה ומתפקד כיועץ אסטרטגי למיזם.